דוד שפירא – קורות חיים

נולד בכח’ בניסן תש”א, 25 באפריל 1941, בבית היולדות של דר’ רמן בפתח-תקווה

בן זקונים להוריו (דור ששי בארץ), דבורה (לבית ראובן ושושנה-רייזל סווטיצקי) ויצחק-צבי שפירא (בנם של שרה ויחיאל-מיכאל שפירא ואחיינו של אברהם שפירא, השומר הראשון)

משפחה הנמנית על ראשוני פתח-תקווה ובוניה

אח למיכאל ז”ל ולבלהה תבל”א

אחיו הבכור של דוד, מיכאל ז”ל – נהרג במהלך שרותו הצבאי בהיותו בן 19

אובדן האח האהוב ליווה אותו כל חייו וגרם לו להרגשת חסר עמוקה (בשנים האחרונות כשהחלו בצ.ה.ל. לטפל באחים שכולים אמר שזהו מהלך חשוב ביותר)

לבן הראשון שנולד לו קרא על שם אחיו ז”ל וכשרצה להודות לאהוד הוברמן, בן דודו האהוב, על דאגתו ועזרתו הרבה, אמר לו “אתה תיבדל לחיים ארוכים, ממלא מקום אחי”

כל בני המשפחה קיבלו את דוד בשמחה והכריזו “נסיך נולד”. הקריאה הזו ליוותה אותו לאורך כל השנים בבחינת הצהרה המגשימה את עצמה

הסבתא, שושנה-רייזל ז”ל, שמחה במיוחד בשם שנבחר לו ותמיד פנתה אליו בכינוי שבחרה לו, “מיין טאטעס נאמען” כלומר, שם אבי (דוד כהנא ז”ל מצפת)

גם סבתו השנייה, שרה שפירא ז”ל שגרה יחד עם בנה ובני ביתו, אהבה מאוד את דוד ומתוך דאגה לו היתה יושבת במרפסת הבית ללוות אותו במבטיה כשהלך וחיכתה לו לקראת חזרתו הביתה

גן הילדים שנבחר עבורו היה, כמובן, גן לאה. הגננת לאה בכר נחשבה לגננת מצוינת והגן היה היוקרתי בגני הילדים בפתח-תקווה

התשתית לקשרים החברתיים שליוו אותו כל חייו נוצרה כבר בגן זה. חבריו מהגן ליוו אותו לאורך כל השנים עד מותו. בולטים ביניהם: מיה הירש-כהן, דליה צייטלין, ציפי ינאי-שקד, יואב קריל, בני לנדה ואני הכותבת שהפכתי לאשתו ברבות הימים

בית הספר פיק”א היה בית הספר היסודי בו למד. כאן באו לידי ביטוי יכולותיו בלימודים, כישרונותיו האמנותיים והבולטות החברתית. קשרי חברות שנוצרו כאן נמשכו לאורך ימים: יוסי בלגודטני-גל, אפרים פלינר, טובה מרקוביץ’-קריל, אביה רייספלד-לידר, דליה אלטמן-שני ורבים אחרים

דוד היה השחקן הראשי בכל חג ואירוע בבית הספר

במהלך לימודיו היה תלמיד בולט, גם כשלא השקיע מאמצים רבים מדי בעבודת הבית

מפיק”א עבר דוד לגימנסיה אחד-העם בפתח-תקווה וגם כאן היה ציר מרכזי בחברה ונטל חלק בכל אירועי התרבות בביה”ס והשיא – מסיבת סיום הלימודים בבית הספר התיכון, בה כיכב בתפקיד ראשי במחזה “החולה המדומה” של מולייר

היה ממארגני מסיבות הכיתה בבית הספר, מהמופיעים המרשימים בהן והוזמן לכל מסיבה שאירגנו חבריו וחברותיו הרבים בבתיהם

במהלך לימודיו בבית הספר התיכון הצטרף לגדנ”ע קשר ועבר קורסים ואימונים בנושא זה

אהבתו לבמה, ניסיונו והצלחותיו הובילו אותו למבחני הקבלה ללהקת הנח”ל אותם עבר בהצלחה, אך הוריו לחצו עליו לוותר, משום שעתיד של שחקן לא נראה להם מכובד דיו. במקום זאת, כשהתגייס לצבא, הופנה לטירונות מיוחדת – שילוב של אימונים ראשוניים וקורס מ”כים

הוא התנגד לנצל זכויותיו כבן למשפחה שכולה ובחר לשרת ביחידת חיל רגלים

איש מחבריו לא ישכח את הלילה, ערב יום הכפורים תשי”ט. הפלוגה שהתה בסדרה ליד המושב גבעת כוח. בלילה עמדו החיילים מתוחים במסדר ופתאום, מבין שיחי הסברס נשמעו קריאות ד-ו-ד ש-פ-י-ר-א. כולם התפלאו ותהו מי הקוראת. התברר שאמו הגיעה מפתח-תקווה לבית העוזרת שלה במושב, עלתה על חמור ורכבה עד לשטח הצבאי כדי להביא לבנה האהוב עוגת דבש לסעודה המפסקת

מהטירונות המיוחדת נשלח דוד לשרת ביחידת מודיעין ובה עבר שרותו הצבאי המעניין. כאן נחשף  למבצעים, לסודות צבאיים, לתוכניות היערכות של צ.ה.ל. כל אלה היקנו לו יסודות חשובים לעתיד, בהבנת תהליכים והכנת תוכניות

בשנת 1961 השתחרר מהצבא ונרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים ובה למד בחוגים כלכלה ומשפטים

בשנת 1962, כג’ אב תשכ”ב, 23 באוגוסט, נישאנו דוד ואני – רנה לבית אמסטר, בתם של לאה ז”ל לבית לוצקי ושמואל ז”ל. הכרנו עוד בגן הילדים ונפגשנו שוב בגימנסיה אחד-העם בפתח-תקווה

בכט’ אב תשכ”ג, 19 באוגוסט 1963, נולדה בתנו הבכורה הדס, הקרויה ע”ש הדודה בלומה הי”ד, אחות סבה שמואל אמסטר ז”ל, שנרצחה על ידי הנאצים במחנה ההשמדה בלז’ץ)

ביח’ בטבת תשכ”ו, 30 בדצמבר 1966, נולד בננו מיכאל-יחיאל הקרוי ע”ש שני יחיאל-מיכאל שפירא ז”ל, שקדמו לו, סבו של דוד ואחיו מיכאל ז”ל

בי’ באב תש”ל, 12 באוגוסט 1970 נולד בננו אריאל-ראובן הקרוי ע”ש שני סבא רבא שלו. האחד, אבי סבו אריה לייב אמסטר הי”ד שנרצח ע”י הנאצים והשני, ראובן סווטיצקי ז”ל, אביה של סבתו דבורה ז”ל

דוד אהב את ילדיו יותר מכל. דאג לחינוכם ולרווחתם והם השיבו לו אהבה והסבו לו הרבה שמחה ונחת. כולם למדו בהצלחה רבה והם בעלי תארים אקדמאיים ועיסוקים מכובדים

דוד לא היה זקוק לקורס הכנה לאבהות. אהבה לילדים ודרכי הטיפול בהם נבעו מתוכו באופן טבעי

כשנולדה הדס והוא אבא צעיר בן עשרים ושתיים (בקושי), ידע מיד לחתל, להאכיל והיה אמיץ דיו לעשות לה אמבטיה

טעמו הטוב התבטא מיד בבגדים היפים והיקרים שקנה לה. מכל תמונה משותפת שלו ושל הדס ניכר ממבט העיניים עד כמה היתה יקרה לו

כשנולד מיקי, מיד היה חיבור גם אליו. הוא לא חיכה, כגברים רבים שהתינוק יגדל ואז יתייחס אליו, אלא מיד בלטה אהבתו לבן המשפחה החדש

כשהתווסף למשפחה גם אריאל ראובן, בננו הצעיר, שמח גם בו והתגאה בהישגיו

הדס בתנו נישאה לפיני גלינקביץ ודוד זכה ללוות בכל צעד את ילדיהם נעם, רתם ועמר

מיכאל-יחיאל נשא לאישה את ענת לבית פרידמן ולהם שני בנים, רוי ויהונתן-יצחק-צבי (ע”ש סבא רבא שלו) ושלש בנות, עד, תמר ורבקה-נחמה תח’י הקרויה ע”ש סבתה רבקה פרידמן ז”ל

אריאל נשא לאישה את גלית לבית קניגסברג ולהם שתי בנות, יהלי ורוני

דוד אהב ילדים בכל מאודו ובמיוחד את אלה שלו

על נכדיו העתיר אהבה, תשומת לב ומתנות ושמח בבואם לבקרו והשתדל לבלות אתם ככל שניתן. הוא התגעגע אליהם כבר ברגע שיצאו מביתו, הירבה לספר עליהם לחבריו, התגאה בהם והקשר החם והאוהב עם ילדיו ובני ביתם הרחיב את לבו ואף נתן לו כוח להתמודד עם הקשיים והמכשולים בדרכו

דוד היה אבא משקיע. התעניין בילדיו, שוחח אתם ודאג להרחיב את האופקים שלהם

לאחר מלחמת ששת הימים היה נוהג קבוע במשפחתנו – נוסעים לעיר העתיקה, כל ילד בוחר לו ממתק בחנות הגדולה שברח’ צלאח א-דין ובייגלה עם שומשום ומשם לסיור ברגל ברובע היהודי, הנוצרי או הארמני ולעיתים קרובות צפייה בירושלים ממרומי הר הזיתים, ליד מלון אינטרקונטיננטל. בחזית המלון עמד גמל, עליו אפשר היה לעלות תמורת תשלום. הדס בת החמש הסכימה ומיקי בן השנה וחצי סירב – “לא רוצה בנן (גמל)” נהג לומר

משהצטרף אריאל לשלישיה הפותחת, הגמל כבר לא היה אטרקציה מושכת

נסענו בשבתות גם לגבעת התחמושת להסביר לילדים אודות מלחמת ששת הימים וסיירנו בעקבות לוחמים. היו גם טיולים אחרים ברחבי הארץ. לכל טיול היה גם ערך מוסף – חינוך להכרת הארץ ואהבתה

היה חשוב לו לטייל עם ילדיו גם בחו”ל ועשינו יחד טיול בן חודשיים וחצי בבריטניה, מתוכם חודש וחצי בלונדון. לאחר מכן עשינו את הטיול הישראלי לארה”ב – מחוף לחוף

בארה”ב היתה לדוד הזדמנות מצוינת לבקר את קרוביו הרבים ולהפגיש את ילדיו עמם

דוד היה גם האב המלווה להצגות ולמופעים. הלך עם בניו למשחקי כדורגל וכהורה שאינו מורה אף הלך באופן סדיר לאסיפות הורים

בבית נערכו שיחות רבות בענייני דיומא והילדים היו מעודכנים בכל אירוע ושותפים לדיונים והחלפת דעות. הדס ומיקי הצטרפו אל דוד להפגנות הגדולות שאחרי מלחמת יום הכיפורים ומיקי כתב מכתב לגולדה מאיר ועודד אותה לא להיבהל מדר’ קיסינג’ר

כבעל חוש טבעי וידע והבנה בענייני בריאות, הוא היה “המאבחן” הראשון ועקב בדאגה רבה ובקפדנות אחרי כל טיפול רפואי לו נזקקו הילדים

דוד אהב לפנק את הילדים ונענה ביד רחבה לבקשותיהם לבגדים, משחקים, חפצים וגדג’טים למיניהם. הוא שאף שכל אחד מהם יוכל להתפתח ולהתקדם ולתת ביטוי ליכולותיו וכישרונותיו וימצא את מקומו בחברת בני גילו בכל הזדמנות והדגיש בפני הילדים את חשיבות התרומה לחברה

דוד הנחיל לילדיו הרבה ממסורת ישראל. בכל ליל שבת ערך קידוש וישבנו כולנו לארוחה חגיגית. לעיתים רצו הילדים לקחת חלק בפעולות חברתיות בליל שבת. כדי לא לוותר על הקידוש ויחד עם זאת לאפשר לילדים לפגוש את חבריהם, היינו מקדימים את ההתכנסות המשפחתית ורק אחריה יצאו הילדים למפגשיהם

ילדינו למדו מדוד על החגים והצטרפו אליו בלכתו לבית הכנסת. אל בית הכנסת הגדול בפתח-תקווה הלכו דוד והילדים עם סבא יצחק ששמח אתם מאוד

מעל לכל רצה לראות את ילדיו בריאים, מאושרים ומצליחים ולשם כך היה מוכן להקדיש זמן ומשאבים ככל שנדרש ואף למעלה מזה

כל הנכדים שמרו עם סבא דוד על קשר הדוק, באו לבקרו, הזמינו אותו לאירועים, למסיבות ולתערוכות בגני הילדים ובבתי הספר ודיברו אתו בטלפון באופן קבוע. כשהחלו מיקי ורוי ללמוד בבית המדרש במסגרת תוכנית אבות ובנים, בימי ששי בצהרים בתקופת הקיץ ובמוצאי שבת בחורף, היה דוד מצטרף אליהם לבית המדרש ושלושתם למדו יחדיו את חומר הלמודים שהביא רוי מבית תלמודו ודוד היה חוזר הביתה מאושר שזכה למפגש זה

כשאחד הנכדים היה חולה, או נתקל בקושי כלשהו, הדיר הדבר שינה מעיניו והוא עשה כל שיכול היה לחזק את ההורים והילדים בעת שהתמודדו עם הקשיים ולטעת בהם תקווה וכוח

דוד היה מוכן לעשות למען ילדיו כל שביכולתו והיה מאד חשוב לו להיות שותף לאירועים, להתלבטויות, להחלטות בכל שלב בחייהם

לא עבר יום מבלי שדיבר עם כל אחד מהם והתעדכן בנעשה אצלם

גם לבני המשפחה המורחבת האיר פנים והקשר אתם היה חשוב לו. הוא דאג לשוחח עם דודותיו אחיות אמו ובני ביתן

את דודתו רבקה פייצ’ר ז”ל אהב אהבת נפש ושמר על קשר קרוב רצוף עם בנותיה, מיכל’ה, צבייה ורות’לה. הקשרים בין דוד למיכל’ה פייצ’ר-גומברג ז”ל היו עמוקים ורבי שנים. על אף המרחק הגיאוגרפי ביניהם הם נפגשו פעמים רבות ושררה ביניהם אהבה והבנה

משחלתה מיכל’ה, הקפיד דוד לבקרה בבית החולים בחיפה

בינו לבין דודתו, אחות אמו, גאולה הוברמן ז”ל, שררה הבנה ואהבה רבה. הוא התעניין כל השנים בשלומה ונוכחותה בשמחות של משפחתנו היתה חשובה לו מאוד. היא השיבה לו אהבה ודאגה מאד לשלומו כשחלה

ודוד על אף שבעצמו היה כבר חולה מאד באותה תקופה, טלפן לעתים קרובות אל גאולה ז”ל וגם אל אהוד בנה, יבדל לחיים ארוכים, על מנת לשאול לשלומה

דוד אהב מאוד גם את דודתו יהודית קליינבורט, אחות אמו, והודה לה על דאגתה לאמו והטיפולים הפיזיותרפיים שעשתה לה בימי מחלתה

דוד שמח לארח את קרוביו בביתו. קשה לתאר כמה שמח כשרות’לה פייצ’ר-שטרק הגיעה לביתנו מאוסטרליה עם כל ילדיה, חתניה ונכדיה. המפגש אצלנו הרחיב את לב

צבייה פייצ’ר-מזרחי ז”ל היתה גם היא ידידת נפשו האהובה. הם הירבו לשוחח ובכל פעם שהדבר התאפשר השתדל להגיע לביתה במושב בן עמי. שם שמח לפגוש את בתה הדרה ואת משפחתה

משחלתה, עקב אחרי ההתפתחויות ועשה ככל יכולתו לעודד אותה ולחזקה.עם בן דוד נוסף, אריה’לה מינקובסקי, היו לדוד יחסי קרבה ואהבה. הוא התארח בביתנו פעמים רבות כשגר בארץ ומשעזב לדרום-אפריקה היה מבקר בארץ לעתים וגם אז בכל ביקור היה אורח רצוי. לדוד היה חשוב לעודד אותו כשחלה וכשעברו עליו משברים אישיים ושמח יחד אתו כשנשא את בטי לאישה וביקר איתה בארץ. אלונה מינקובסקי היתה אהובה על דוד והוא דאג לשלומה. לאחר שנפטר בכתה אלונה ואמרה שדוד היה היחיד שמעולם לא העביר עליה ביקורת, אלא קיבלה כמות שה

בן דוד אהוב במיוחד ומסור לאין קץ הוא אהוד הוברמן.דוד אהב אותו אהבת נפש, העריך במאד מאד את דאגתו אליו והוקיר לו תודה על הטלפונים הרבים, הביקורים בביתנו ובבית החולים, לבד ויחד עם ארבל זוגתו והדאגה האמיתית לבריאותו. הוא ראה בו הרבה יותר מבן-דוד ולמעלה מכל אלה אמר עליו, כפי שכבר ציינתי, שהוא ממלא מקום אחיו שאיננו

את רובי ריבלין, (שסבתו היתה אחותם של מיכאל-יחיאל ואברהם שפירא) העריך ואף אהב מאד

היו לדוד קשרים חמים גם עם בנות דודתו מצד רבקה (שפירא) גרינוולד, אחות אביו, שאותה אהב וכיבד, עם בנותיה יוספה פיק ועדנה הפטמן שמר על קשר קבוע והשתתף בשמחות שלהן ואף הקפיד להזמינן לשמחותיו הוא

לאורך כל השנים שמר דוד על קשר עם בני משפחת באיי ורצין הגרים בארה”ב ובקנדה, צאצאיהם של שתי אחיותיו של סבו, מיכאל-יחיאל ז”ל, שהיגרו לארה”ב ושמח להעמיק קשרים עם אבי ארנסון ומשפחתו (נצר למשפחת באיי)

יחסים חמים היו לדוד גם עם קרוביו ממשפחת סווטיצקי הגרים בשיקגו, ששינו שמם ל-Sweet

לדוד היו חיי רוח עשירים והוא התעניין, למד והבין בתחומים רבים

מוסיקה

מגיל צעיר התבלט בשמיעה אבסולוטית וביכולת זימרה מרשימה

למד לנגן בחלילית ואח”כ עבר לנגינה באקורדיון. כבר בכיתות הגבוהות בבית הספר היסודי ניגן לחבריו וליווה שירה בציבור

התעניין במוסיקה קלסית וידע לזהות את המלחינים מיד כששמע כמה תווים ראשונים של יצירתם

אהבה מיוחדת היתה לו לאופרה, ז’אנר שאהב במיוחד והאזין באופן קבוע לאופרות במופעים ובבית

בכל שנה הקפיד לחדש את המנוי באופרה הישראלית ובכל ביקור בחו”ל מופעי אופרה היו בעדיפות גבוהה

מדי שנה בקיץ נהנה לצפות באירועי סדנת האופרה בתל-אביב – המנוהלת ע”י ג’ואן דורנמן מג’וליארד בניו-יורק. בסדנה זו משתתפים זמרים העומדים על סף פריצת דרך משמעותית בקריירה שלהם

פה היתה לדוד הזדמנות להכיר רפרטואר של אופרות חדשות שעדיין לא הועלו בארץ, או כאלה שגם בחו”ל לא הזדמן לו לשומען

במשך שנים רבות האזין ולמד באקדמיה למוסיקה בירושלים. למד על יצירותיהם של מלחינים מפי מומחים. ההרצאות לוו בנגינת יצירותיהם ע”י טובי המבצעים בארץ

קולו הערב והבולט של דוד נתן צבע מיוחד לחבורת שרים בכל הרכב

הוא אהב מאוד חזנות ושירה שנכתבה לטקסים יהודיים ולתפילתו היה גוון מיוחד

לילות הסדר שניהל היו אירוע בל ישכח וכל אורח רצה לשוב ולהשתתף בסדר נוסף

מחול

הבובע שושנה-רייזל – הרי היא סבתו של דוד, בת צפת, שקיבלה את חינוכה בביירות, לבנון, דיברה אידיש וערבית ורק מעט עברית, נהגה לומר שאין “טאנצער” כמותו

בכל המסיבות הפליא לרקוד, ידע את כל הריקודים הסלוניים והתבלט במיוחד ברוק’נרול

בכל מסיבה ייחלה כל משתתפת לרקוד אתו

לימים השתתף בקבוצות של ריקודי עם ועמים. לאחר הדגמה ראשונה כבר שלט בצעדי הריקוד, שמח להשתתף בכל רונדו ובכל מסיבת ריקודים היה אורח מועדף

אהבתו לאמנות פלסטית ולפיסול היתה גדולה

התעניין ולמד על ציירים, פסלים וזרמים באומנות והיה לו טעם טוב בבחירת יצירות אמנות

ביקר בכל תערוכה אפשרית במוזיאונים ובגלריות בארץ ובחו”ל. תכנן תמיד להכיר מקרוב את האמנים הבולטים במקומות שטייל בהם, חיפש במוזיאונים את גדולי האמנות מה-Old masters ועד לאמנים עכשוויים

ספורט

דוד התעניין במקצועות ספורט רבים והידע שלו בתחום זה ראוי לציון

הספורט האהוב עליו ביותר – הכדורגל והקבוצה המועדפת – בית”ר ירושלים, כמובן

כשבניו היו צעירים הלך איתם לכל משחק במגרש ימק”א בירושלים. הבנים נהנו מהצפייה במשחקים, מן הלכידות ועוצמת הקהל ומסירותם לקבוצה, אבל ידעו לבקר את השנאה והאלימות שהופנו אל הקבוצות שהגיעו למשחקים

כמו שאמרו הבנים, “אנחנו לא אוהבים את הקהל של בית”ר, כולם דוחפים ונוגעים בנו, אבל זה מקום נפלא – אפשר לקלל בו חופשי”

גם סוגי ספורט אחרים עניינו אותו – כדורסל, טניס. הוא ידע, כמובן, את חוקי המשחקים על בוריים. בכל סוגי המשחקים בהם צפה יכולת להרגיש ולשמוע את מעורבותו בנתינת עצות, ביקורת, הבעת אכזבה, או סיפוק מהקורה בהם

תיאטרון

האהבה לתיאטרון ניטעה בו עוד כשהיה בבית הספר היסודי, כשכל מורה בחרה בו מיד לתפקיד ראשי בהצגה שתכננה להעלות

בכתה ד’ קיבל את תפקיד יפתח בהצגה “בת יפתח”. כדי שיוכל למלא את התפקיד באופן רציני ועל מנת לתכנן את תלבושתו, לקחו אותו הוריו לתל-אביב לצפות באופרה “שמשון ודלילה” של סן-סאנס בבימויה של אדיס דה פיליפ

ההצגה “בת יפתח”, כפי שמספרים מאז ועד היום, היתה הצלחה מרשימה. כישרונותיו הדרמטיים היו כה גדולים שהמחנכת טובה שטוקהמר-ליכטנשטיין בכתה המקבילה עשתה הכול כדי להעבירו לכיתתה על מנת לשלבו במופע מיוחד באירועי הסיום של כיתות ח’

אורה באואר, חברתו לכיתה, סיפרה על הצגה בבית הספר שבוטלה כשדוד ישב שבעה על אחיו מיכאל ז”ל

גם במסיבת הסיום של כתה ח’ בבית הספר פיק”א ניתן לו תפקיד ראשי והוא סחף איתו את חבריו

גולת הכותרת של הופעותיו על הבמה היה בתפקיד החולה במחזה “החולה המדומה” של מולייר. הצגה שהועלתה במסיבת סיום של השמיניות בגימנסיה “אחד העם” בפתח-תקווה

לטקס הסיום הגיע מר רשיש, ראש העיר פתח-תקווה, מנהל מחלקת החינוך, מר שיפטן, חברי מועצת העיר וכמובן צוות המורים בבית הספר, התלמידים המסיימים, הוריהם ובני משפחותיהם

ההנאה היתה שלמה

סיפרה עליזה מנדלוביץ, ששיחקה לצידו בהצגה, שהתאמנה רבות בבית לשפר את הדיקציה והתנועה. במהלך החזרות עקבה אחר דוד ונראה היה לה, כאילו לא חדל להשקיע והיטיב לשחק מכולם. כששאלה אותו על חזרות בבית, התברר לה לתדהמתה שהחזרות הכלליות היו המקום היחיד בו עבד על התפקיד והכול זרם והוא התמזג עם דרישות התפקיד ונכנס עמוק לעורו של החולה המדומה

לקראת הגיוס היה אושרו רב משהתקבל ללהקת הנח”ל, אבל בבית הפעילו עליו מכבש של התנגדויות ואמרו שלהיות ארטיסט אין בכך כבוד ואחרי לחצים רבים החליף את להקת הנח”ל בקורס מ”כים חי”ר

במשך כל השנים התקבצו סביבו מאזינים רבים. סיפוריו וחיקוייו ריתקו בני משפחה וחברים. הוא שילב בסיפורים תיאורים מלאי חיים וצבע

לדוד היה חוש הומור מיוחד. הירבה לספר בדיחות ולא חס גם על עצמו

נושא שעליו דיבר בהומור רב היה משקלו. מאחר ותמיד נאבק בעודף משקל, לעיתים הצליח ולעיתים הצליח פחות בהשלת קילוגרמים מיותרים. כולם למדו ממנו סיסמאות של המנחות ב”שומרי משקל” והירבו לצטט אותן ובמיוחד את: “דקה על השפתיים שנה על המותניים”

בסיפוריו על הדיאטות תיאר את המלתחה שלו והסביר שיש בה בגדים ממספר 42 ומעלה, בגד לכל מצב. סיפוריו גרמו לשומע לחוש אמפתיה למאמציו לרדת במשקל

כשחידשו בערוץ הראשון את “מבט שני” ובנו אותו במתכונת התוכנית האמריקאית 60 דקות, פנה אל דוד נתן כספי שהיה מנהל המדור התיעודי והציע לו לקבל על עצמו את תפקיד המספר בסיום התוכנית – זה הבוחן ומתאר את השבוע שחלף מנקודת מבטו

דוד לא נעתר להצעה מחמיאה זו, משום שכבר היה חולה וחלש. נתן אמר שלטעמו דוד היה מספר הסיפורים המרתק והמעניין ביותר שפגש – הצטער על הסירוב וכמוהו גם אחרים

ידע והתעניינות בפוליטיקה, במדיניות פנים וחוץ

דוד היה בעל חושים פוליטיים חדים. היטיב להבין זרמים פנימיים וחיצוניים באירועים בישראל ובעולם

תחזיותיו והפרשנות שנתן למאורעות התבררו כמדויקים ומעמיקים והקדימו פעמים רבות את טובי הפרשנים בעיתונות הכתובה והמשודרת. הוא היטיב להבחין בניצני ניואנסים ובתהליכים פוליטיים בשלבי התהוותם. בחירות מכל הסוגים בארץ ובעולם ריתקו אותו מאד

לא פעם התנדב לשבת בקלפי ועקב מקרוב בעניין ובהנאה במימוש הזכות האזרחית להצביע וחזר עם סיפורים צבעוניים על אנשים שפגש והתנהלותם בקלפי

הידע וההתעניינות שלו בהיסטוריה הגבירו את סקרנותו בתהליכים פוליטיים גם בחו”ל

גילה התעניינות מיוחדת באירועים פוליטיים, במדיניות פנים וחוץ של מדינות רבות, בין אם היו המעצמות הגדולות או מדינות מתפתחות

דוד התעניין מאוד בגיאוגרפיה ובתורת האקלים. חיפש מידע על מזג האוויר וכבן לפרדסן ציפה תמיד לגשם בעיתו. כפי שתוכלו לראות בתמונות רבות – שלג היה עבורו מזג האוויר המועדף

חיי העבודה

מקום העבודה הראשון של דוד לאחר שהשתחרר מן הצבא היה משרד החוץ

בשנת 1962, בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית, הציג מועמדות לעבודה באגף לשיתוף בינלאומי, בראשו עמד האלוף דוד שאלתיאל

האלוף שאלתיאל איתר את היכולות והכישרונות של דוד והיה החונך והמנטור שלו. הוא ייעד אותו לעתודת בעלי התפקידים הדיפלומטיים במשרד-החוץ

בשנת 1965 הוצע לדוד לצאת לשליחות קונסולרית בלאגוס-ניגריה. לאחר התלבטויות החליט שלא להיענות להצעה מטעמים משפחתיים. האקלים בניגריה לא התאים לגדל בו את בתנו הדס, ילדה קטנה בת שנתיים

לאחר מכן הציעו הצעות נוספות לשירות בחו”ל ואלה הביאו אותו לשקול שוב את המעלות והחסרונות שבחיי נדודים בחו”ל. על אף הילת הזוהר המתלווה לשרות דיפלומטי, החליט לחפש אפיק תעסוקתי אחר, שכן הנדודים הנדרשים לקידום במשרד החוץ לא התאימו לו

בשנת 1967 עבר דוד למשרד האוצר ועבד ברשות החברות הממשלתיות

נר לרגליו היתה המחשבה שבכל מו”מ, עסקה וניהול כלכלי עליו להקפיד על האינטרסים של המדינה, אך בעת ובעונה אחת לכבד את האזרחים העומדים בקשרים איתו ולשמור על זכויותיהם

בשנת 1972 פנו אל דוד והציעו לו לגשת למכרז ב”עמידר” לניהול סניף רשות הפיתוח. היה זה הגדול בסניפי “עמידר” בירושלים. באחריותו של סניף זה היו כל נכסי הנפקדים בירושלים. משמע – הנכסים היו פזורים כל פני כל שכונות העיר והטיפול בהם הצריך ידע והבנת הדקויות המשפטיות בנושא זה. נוסף על כך בנכסים אלה התגוררה אוכלוסיה מגוונת והיתה נחוצה מקצועיות, הבנה בין-תרבותית ועדינות משולבת באסרטיביות על מנת לנהל סניף זה. כאן הוכיח דוד יכולות ניהול וירידה לעומקם של חוקים ופסקי דין והזדמנות לסייע לחסרי דיור לאפשר לאנשים קשי יום ללמוד את זכויותיהם ולעזור להם במימושם

כל אחד מהפונים מצא אצלו אוזן קשבת, תמיכה ועזרה

דוד השקיע הרבה בגיבוש רוח מיוחדת בקרב צוות עובדיו ונטע בכולם את המחויבות לעשות ככל יכולתם לקדם ענייני לקוחותיהם ולהקפיד על יחס שווה לכולם. והוא עצמו לא היה רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. כל דייר וכל עו”ד שייצג את הדיירים ידע שימצא אצלו אוזן קשבת למצוקות

מכיוון שהנושאים בהם טיפל היו מורכבים ועדינים, היה עליו לחפש פתרונות יצירתיים, במסגרת החוק כמובן, על מנת לפתור בעיות ובה בעת לשמור על זכויותיהם וכבודם של הפונים, לכן כולם העריכו את הדרך שבחר. עורכי הדין הרבו להדגיש את הידע שלו בנושאים הנדונים ואת מקוריות מחשבתו, האסרטיביות שלו לצד נעימות הליכותיו

והדיירים העריכו אותו על שכיבדם וידעו שיעשה כל שניתן לקדם ענייניהם. גם כשההחלטות לא השביעו את רצונם הם הדגישו שהם בטוחים שנהגו בהם ביושר ובכבוד

גם לאחר שחדל לעבוד ב”עמידר”, היו ניגשים אליו אנשים ומודים לו על עזרתו ועל עצותיו הטובות

הוא ייצג בכבוד את שולחיו וכרה אוזן קשבת לקליינטים, בבחינת זה נהנה וזה לא חסר

אהבת האדם שבו קירבה אותו לאנשים רבים

חיבה מיוחדת ורצון לעזור הוא חש כלפי אנשים חלשים שטרדות היום-יום והקושי הכלכלי גרמו לכך שלא היו מודעים לזכויותיהם

דוגמא מובהקת לכך יכולה להיות שכונת מוסררה. כאן רצו הגורמים המשכנים (העירוניים והממשלתיים) לנהוג בשכונה כפי שנהגו בשכונות ימין-משה ועין-כרם. שם פינו את התושבים הוותיקים, נתנו להם פיצויי מינימום ובכסף המועט שקיבלו יכלו לרכוש רק דירות קטנטנות בשכונות חלשות

הדיירים בשכונת מוסררה היו יוצאי צפון-אפריקה שהובאו לשכונה מיד לאחר קום המדינה וחיו על הגבול. המצב הכלכלי של התושבים היה בכי רע. אבטלה גבוהה, תנאי מגורים קשים. מעטים מילדי השכונה למדו בבתי ספר בצורה מסודרת והמצוקה דרדרה רבים מהצעירים לפשע ולעישון סמים. לא פלא שתנועת “הפנתרים השחורים” צמחה כאן

דוד השתדל בכל מאודו למצוא תקציבים לשפר ולו במעט את תנאי המגורים בבתים, לעזור במציאת מקומות עבודה להורים ולילדים ולהפנות משאבים לעבודה קהילתית

הוא התעקש לנהוג בדיירי שכונת מוסררה, בדרך שונה מזו שהיתה מקובלת בשכונות אחרות. הוא תכנן והוביל מהלכים ועשה ככל יכולתו לשכנע את כל הגורמים המעורבים לדאוג לתושבי השכונה שגרו בדירות רשות הפיתוח כדיירים מוגנים, יוכלו להישאר בבתיהם. דאג לגיוס משאבים כלכליים ותכנוניים על מנת לשקם פיזית את המקום ולאפשר לתושבים אחרי הרבה שנות סבל לשפר את איכות מגוריהם וחייהם

ואכן, אחרי מסעות שכנוע ומאבקים ממושכים, הצליח לשכנע את הנוגעים בדבר לקבל את עמדתו. וכשפרויקט שיקום שכונות יצא לדרך, אנשיו מצאו בדיירים במוסררה אנשים שעברו תהליכי הכנה נכונים לקראת פעילות למימוש זכויותיהם והבנת רצונותיהם, צורכיהם, ערכם וכוחותיהם. שיתוף הפעולה של התושבים עם הגורמים המתערבים הביא להצלחת שיקום השכונה

וכשברכו על המוגמר, זכו שניים לאזרחות כבוד של המינהל הקהילתי בשכונה, דוד לוי שהיה שר השיכון ודוד שפירא שהיה מנהל סניף רשות הפיתוח במחוז ירושלים

הצלחותיו ודרכי פעולתו בעבודה היו לו לעזר כשהתמודד בשנת 1987 על משרת מנהל “עמידר” במחוז ירושלים, בקעת הירדן, יהודה ושומרון. תפקיד אותו מלא בהצלחה עד שנת 1994

בתפקידו זה הצליח לשפר באזור גדול זה את השרות שניתן למוסדות וליחידים ולגרום לכל העובדים להרגיש ש”עמידר” היא ביתם

הוא לווה ותמך בכל עובד שנתקל בקושי, ביקר חולים, נתן מתן בסתר לנזקקים ושמח לקחת חלק בכל שמחה של עובדיו ובני ביתם, דאג לרווחת העובדים והשקיע מאמצים רבים בקידומם המקצועי

ועל כך זכה מהנהלת “עמידר” לשבחים רבים

הוא סייע רבות לישובים בבקעת הירדן וגילה יחס חם לתושבי יהודה ושומרון

ירושלים ובמיוחד העיר העתיקה היו חשובים לו במיוחד. הוא קידם קניית מבנים וקידום פרויקטים של בניה ופיתוח בעיר העתיקה

כאות הוקרה הזמינו אותו נציגי התושבים ברובע היהודי לסיור פרטי במנהרת הכותל עוד טרם שזו נפתחה לקהל הרחב ותיעדו עבורו את הסיור באלבום ששלחו אליו עם ברכות תודתם

אנחנו בני המשפחה, לקוחות וחברים הצטערנו כולנו כשתנופת העשייה ב”עמידר” הסתיימה באקורדים צורמים, כואבים ובעיקר לא הגונים

עם עליית המערך לשלטון בשנת 1993, מונה יוסי גינוסר לתפקיד מנכ”ל חברת “עמידר”. והוא מתוך כוונה להשביע רצון שולחיו, שם לו למטרה להביא ל”עמידר” את אנשי שלומו ולתת להם תפקידים בכירים והוא עשה זאת ברשעות ואכזריות

האמתלה השקרית היתה שדוד נבחר לתפקיד מנהל מחוז ירושלים ויו”ש כאיש פוליטי של הליכוד (שכחו שקיבל תפקיד זה אחרי שנות עבודה רבות ב”עמידר”) ולכן יש לגרשו בבושת פנים ולהושיב איש מערך תחתיו

על אף המאמצים של דוד ואחרים, אי אפשר היה לנצח את הממסד

לאחר מכן עבד באופן עצמאי, אך העבודה הציבורית הלמה אותו יותר והסבה לו סיפוק והרבה הצלחות

משבר זה גרם לדוד הרבה תסכול וכאב ולאחריו החלה בריאותו מדרדרת

במהלך השנים הייתי שותפה לכל הקורות אותו בעבודתו ואף הוא התעניין מאוד בעבודתי והכיר את תלמידי ואת חברי לעבודה

וקנה לך חבר

נעימות הליכותיו, הכבוד שרחש לכל אדם, חוש ההומור שלו, אנושיותו והדרת פניו קירבו אליו אנשים רבים. הוא אהב אותם והם השיבו לו אהבה רבה

יסודות לרשת החברתית של דוד הונחו, כאמור, בגן הילדים של הגננת לאה בכר

הוא שמר על קשרים קרובים עם חבריו מאז הגן ועד יום מותו

לאחר מכן, בבית הספר – בכל כיתה בה למד, אסף חברים וחברות. בבית הספר פיק”א ובגימנסיה אחד-העם למדו איתו חברים רבים מהגן ואליהם נוספו חברים חדשים

כל חבריו זכו לקבלת פנים חמה בבית הוריו

דוד תמיד סיפר על הביקורים בבתי חברים. הוא אהב לבוא לביתה של מיה הירש. והביטוי הגרמני machts goot מפיה של דר’ חנה הירש – האם: “הצליחו”, ליווה אותו לאורך כל השנים

מיה ודוד השתתפו בקורסים של גדנ”ע קשר במהלך שנת הלימודים ובחופשים. גם בשנים הארוכות שמיה ובעלה יאיר למדו בחו”ל היה חשוב לו מאוד להיות בקשר עם דר’ חנה הירש, אמה של מיה, והרגיש קירבה אליה

גם לנכדיו סיפר דוד על חברו בלגו – יוסי בלגודטני-גל ומשפחתו שקבלה אותו בחמימות. הוא לא חדל להתפעל מתבונת הכפיים של כל בני הבית וסיפר על העזרה שנתן לו יוסי בעבודות הנגרות בשיעורי המלאכה בבית הספר

חבר נוסף, אברהמ’לה מיכלביץ’, היה בא לבית שפירא ודוד אהב מאוד לבוא לנווה-עוז ואת מאכלי אמו של אברהמל’ה הזכיר תמיד בגעגוע

היו לדוד חברים רבים גם במכבי פתח-תקווה, ואיתם בילה במתחם הקבוצה במשחקי כדורגל ובשחייה וראה סרטים רבים באמפיתיאטרון הקיצי ליד הבריכה

החברים היו שותפים לבילויים רבים, ביניהם צפייה בסרטים. במיוחד אהבו כמתבגרים להיכנס לסרטים שנועדו למבוגרים מעל גיל 16 או 18. הם התלבשו אחרת והתחזו למבוגרים מכפי גילם

מופעי מוסיקת רוק היו תחום התעניינות נוסף והם השתדלו לא להחמיץ אף אמן מקומי או זר שהופיע בפתח-תקווה ובתל-אביב

מופעי קוסמים גם הם היו בידור מבוקש והסיפורים על צ’יקארלי – שעשה היפנוזה למתנדב שעלה על הבמה ולא הצליח להעירו, סופרו חזור וספר

לא היתה הצגת תיאטרון שדוד לא צפה בה מתוך עניין רב בתכנים, ברעיונות ובמבצעים

רפרטואר הבילויים גדל עם התווספות חברים חדשים מהצבא. אלה דאגו תמיד להזמינו לבלות יחד איתם

בכל השנים, החל מבית הספר היסודי, דוד הוזמן לכל מסיבה, גם אם נועדה למספר מצומצם של אורחים. כל השנים נשמר הקשר עם חבריו ללמודים, גם כשגר הרחק מהם. הזמינם אליו והם שיתפוהו בכל האירועים

מסיבות רבות היו בביתם של אביה רייספלד ויעקב ליפשיץ-לידר, שם פגש בחברים התל-אביביים של בני הזוג. הוא הוזמן לאירועים משפחתיים של חבריו, בני מצווה וחתונות הילדים ובשנים האחרונות גם לבריתות נכדי החברים, הזדמנות מצוינת למפגשים שמחים

לאורך השנים היו מפגשים רבים בבתי חברים לשם הגיעו בני המחזור מהגן ומבית הספר, כך אפשר היה לשמר את הקשרים

בשנת 1999, במלאת 40 שנה לסיום הלימודים בתיכון, החליטו החבר’ה לקיים פגישת מחזור. הרבה חברים התגייסו למימוש הרעיון. המפגש התקיים בביתם של רותי (שטראוס) ויהודה דנון (גם הם זוג מבני המחזור) בבני-עטרות

את האירוע החגיגי והשמח הנחה דוד בחן ובביטחון, כהרגלו. הוא היטיב לחקות מורים ותלמידים. סיפר על אירועים בולטים בחיי התלמידים בבית הספר, טיולים ומסיבות, לשמחת כולם

האירוע מתועד בוידיאו ובתמונות רבות

בשנת 2001, במלאת לדוד ששים, נערכו לכבודו כמה מסיבות יום הולדת. הגדולה שבהן היתה בביתנו. הזמנו כ-25 מחברינו ללימודים יחד עם בני/בנות זוגם והשמחה במפגש היתה גדולה. כולם התרגשו לחזור במנהרת הזמן אל העבר ולהתרפק עליו בגעגועים

נשמרו הקשרים גם עם חבריו בחו”ל. עם אמנון ועדה בן מנשה ועם אריה וניצה בן-יהודה, שני הזוגות מלוס-אנג’לס, נשמר הקשר כל השנים בטלפון ובעת ביקורם בארץ

בתקופה שירו על שכונת גילה מבית ג’אלה, הטלפון הראשון מחו”ל להתעניין בשלומנו היה של אריה

את דליה צייטלין ביקרנו לא רק ברמת-אביב ובפתח-תקווה, אלא גם בלרצ’מונט, ניו-יורק

ואם את הרחוקים ביקר, קל וחומר את הקרובים

בשנים האחרונות התארגנו כמה קבוצות של חברים מימי הלמודים. המשותף לכולן היה דוד. הוא הוזמן לקחת חלק בכל מפגש ובכל קבוצה. הכול אהבו אותו וביקשו קירבתו

מותו של דוד ציער את כל חבריו האוהבים, שרבים מהם באו להלווייתו בהתראה קצרה של שלש שעות

מנדל, בן המחזור, אמר שקשה לו להשלים עם העובדה שפגישת מחזור זאת מתקיימת בבית העלמין, ולא כרגיל במקום שמח ואופטימי

במהלך השנתיים בהם עבר דוד טיפולי דיאליזה, הקפידה אביה לטלפן שלש פעמים בשבוע במהלך הטיפול ולעודד את רוחו, ובנוסף, בכל פעם שהדבר התאפשר, באה יחד עם יעקב לבקר את דוד בבית החולים

מיה כהן אף היא התעניינה בשלומו של דוד ושניהם נהגו לעיתים קרובות “לדסקס” זה עם זו את בעיותיהם הרפואיות

אביה רייספלד-לידר אמרה שמותו המצער של דוד היה זרז להעמקת הקשרים בין החברים מכל הקבוצות. מפגש רב משתתפים מבני המחזור בגימנסיה שיזמה לזכרו, תוכנן להתקיים בביתה, אך מכיוון ששברה את ידה, הוא התקיים אצל מיה ויאיר כהן כשכולם התגייסו להכנת הכיבוד

החברים כתבו וסיפרו על דוד, איש איש מנקודות המפגש האישית והחוויות המיוחדות שלו והיתה הרגשה שדוד מביט עלינו מלמעלה ושמח באירוע

שמירת הקשר עם חברי נעורים אינו דבר של מה בכך

בנוסף לחברים מפתח-תקווה, היו מסביבו של דוד חבורות נוספות בירושלים

החברים הראשונים בעיר הבירה היו מורי וחוה מונין. את מורי הכיר דוד כבר בילדות, כשהתארח בביתם של הריבלינים – קרובי משפחתו

לימים, כשהגענו לירושלים, זוג צעיר מאד, חפשנו זוג כמותנו ומצאנו את חוה ומורי כמוצאי שלל רב. הם היו כבר הורים לגילי בכורם, ואנחנו חיכינו ללידת בתנו הבכורה – הדס

החברות בינינו הלכה והעמיקה ונוצרו קשרים קרובים וחמים גם בין המשפחות המורחבות של כולנו. במהלך השנים טיילנו ביחד בארץ ובחו”ל, נפגשנו לעיתים מזומנות ובילינו במסיבות רבות. דוד ראה במורי בר-סמכא בענייני ביטוח ובמשרדו התנהל תיק הביטוח שלנו

חוה ומורי הכירו לנו במהרה את חברם הטוב, אמנון בן-מנשה (אליו הצטרפה לאחר זמן קצר עדה, אשתו ברבות הימים)

אמנון הכיר לנו את שוש ואפי מרגלית וגם הם הפכו לחברים/משפחה, יחד עם הוריה של שושי, ינקה ושלמה קריל ז”ל. כשאפי חלה ונזקק להשתלת לב, דוד נחלץ מיד לעזרה ועשה רבות לגיוס כספים לצורכי ההשתלה ואף היה חבר בהנהלת העמותה שהוקמה לצורך זה. עקבנו בדאגה ובתקווה אחרי תוצאות שתי ההשתלות שעבר אפי ושמחנו מאוד כשהכל עבר בשלום. יום הולדתו ה-50 של אפי נחוג בביתנו ברוב עם

לא עברו ימים רבים ושוש ואפי הפגישו אותנו עם גדעון ובתיה חי. גם אתם התיידדנו במאד מאד ובביתם ראינו שידורים ראשונים של הטלוויזיה הישראלית, ילדינו היו מיודדים מאוד. לאחר מלחמת ששת הימים גדעון ובתיה הזמינו אותנו להצטרף אליהם לטיול בגדה, רשמים שלא יישכחו. כשפקד האסון הכבד את גדעון ובתיה ובנם עומרי נפטר במהלך שירותו הצבאי, הדבר גרם לדוד עוגמת נפש רבה וצער אין קץ

את אילנה וחיליק קורקין הכרנו בבית הוריה של שוש מרגלית

בנותינו, הדס וטל, למדו בגן הילדים של הגננות רחל סטריקובסקי נורה דליות ומאז צמחה ידידות עמוקה בין דוד ז”ל לבין חיליק ז”ל. לדוד היה קשה מאוד לעכל את מותו של חיליק ז”ל והיה לו מאוד חשוב לשמור על הקשר עם אילנה ודאג מאוד לה ולילדיה ונשמרה הידידות גם עם אחיותיו של חיליק, רותי, חיות ובני ביתן

משעברנו לגור ברח’ שמעוני זכינו בשכנים מצוינים לידנו – רותי ואלי הירש. דוד ואלי צפו ביחד בהרבה תוכניות בטלוויזיה ואכלו בלילות מעורב ירושלמי בדרך לבי”ח שערי צדק להחזיר את רותי ממשמרות הלילה. ילדינו היו בגילאים קרובים והדבר הוסיף לקרוב לבבות. כל אחד מאיתנו היטיב להכיר את משפחתו המורחבת של חברו. רותי ואלי עזבו את רח’ שמעוני הרבה לפנינו, אבל הקשרים בינינו נשמרים עד עצם היום הזה

לימים כשמיקי חזר בתשובה, היינו באים ו/או מטלפנים לרותי ואלי ומבקשים תשובות לשאלותינו. קיבלנו מהם הדרכה רבת משמעות כדי ללמוד הלכות כשרות ודינים בתחומים רבים

היינו מוזמנים פעמים רבות לארוחות חג ושבת בבית הירש ובאנו בשמחה כל עוד דוד יכול היה לטפס במדרגות אל ביתם שבקומה השלישית

כולנו בילינו יחד ושמחנו בשמחת הילדים שהצטרפו למשפחות הצעירות

המעגל התרחב. שוש ואפי עברו לגור בסן-מרטין ושם הצטרפו לחבורה זוגות חדשים, שלומית ורפי עמיחי (פרידמן), נילי ויהורם הל ומוטי וניצה גרונר. הצטרפו אלינו בתקופה זו גם אילנה וארודי ויינברג. עם חבורה זאת ערכנו טיולים ומסיבות כשגולת הכותרת היתה מסיבת יום העצמאות. זו נערכה בשני שלבים

האחד, עם ילדינו, שהיו כולם בגילאים דומים, איתם שחזרנו כל שנה אחד מקרבות מלחמת העצמאות בירושלים ואח”כ קומזיץ

עם תום הבילוי עם הילדים, חגגנו המבוגרים עם הגדת עצמאות שהכנו. כל שנה נבחר נושא אחר להגדה. ישבנו מסובים לשולחן וקראנו בה ואחר כך שרנו, רקדנו ושמחנו

אצל חוה ומורי הכרנו את פרידה וישראל גולדברג, יעל וגידי פרבר ואצלם את יהודית וצביקי שטרן, חוי ודוד נבו

כולנו למדנו לרקוד ריקודי עם ועמים. כשהתקדמנו בריקודים, גדל רצוננו לרקוד

היו מסיבות רבות בימי ששי והמסיבות בהא הידיעה התקיימו בחנוכה, פורים ויום העצמאות ברוב עם ושמחה

גם מקבוצות הרוקדים התווספו חברים, בהם רחל ומשה ויינשטיין ועדנה ויוחנן מגל

עם חלק מחברים אלה גם שיחקנו ברידג’ בלילות שבת ותיזכר לטוב נילי יהל שהקנתה לדוד ולי את יסודות המשחק

מבין כל אלה צמחה חבורה הנפגשת עד היום אחת לחודש, בכל פעם בבית אחר

בכל פעם מציינים את שמחות המשתתפים, או להבדיל, את צרותיהם

דוד מאוד אהב חבורה זאת והרגיש בה כבתוך משפחה

גם חבורה זו קיימה מפגש להעלאת זיכרונות על דוד. חברים אלה שהכירוהו במשך שנים כה רבות, ריגשו מאד בספורים האישיים שהביאו ובהם הבליטו את מעלותיו המיוחדות של דוד

במקביל לחברים ולחבורות שכבר הוזכרו, חבורה נוספת

בבית הספר התיכון בו עבדתי נוצרו קשרי חברות אמיצים עם כמה מהקולגות

עם נחמה ואמנון אוריין שיחקנו ברידג’, את אביבה ויהושע ברגר הזמנו לחבורת ימי העצמאות שלנו, מורות נוספות ובני זוגן איתם התחלנו להיפגש היו טלי ונתן כספי, תמי ואבי שנהר, דליה ורמי איטינגון, עליזה ואריה גולן, עליזה ודני פאר, יעקב ז”ל ותיבדל לחיים ארוכים לינסיה מצנר

במשך הזמן התגבשה מערכת מפגשים מובנית. אחת לחודש נפגשנו באחד הבתים. למערכת מפגשים זו הצטרפו מאוחר יותר גם נאווה ואהוד בן-גלים ונילי וחיים לוי

לאחר פטירתו של דוד ז”ל ערכה חבורה זו מפגש לזכרו בביתם של תמי ואבי שנהר. בני החבורה תיארו את דוד כפי שהכירוהו וכל אחד תיאר את הקשר המיוחד שהיה בינו לבינם

בנוסף לחבורות התקבצו ובאו זוגות רבים, אותם הכרנו במהלך השנים ונוצרו בינינו יחסי חברות עמוקים

ניצה ופרופ’ דני צבעוני, חבר חם ואוהב ורופא דגול שליווה את דוד גם באופן מקצועי

קשה לשכוח אותו יום חורף, דצמבר 2000, כשדוד חזר מבית החולים לאחר ניתוח המעקפים. נשמעה דפיקה בדלת ובפתח דני צבעוני שבא לבקר, לעבור על רשימת התרופות ולעודד

חברים נוספים שאהבו את דוד ודאגו לשלומו היו בקי ואלדד שכטר. בקי נהגה לטלפן בזמן שדוד קיבל טיפולי דיאליזה, לשוחח ולעודד אותו

ימי מחלה וכאב

דוד היה חולה מיוחד, יוצא דופן

כשהתחילו ניצני הבעיות הרפואיות בשנת 1984, סיפרו חברים שבאו לבקרו בבית החולים שלא הרגישו קושי להיות לצידו, אלא להיפך, יצאו ממנו כשבת-צחוק על פניהם. הוא סיפר והציג לפניהם דמויות של אנשים שפגש בבית החולים. בשנים שלאחר מכן התרבו הקשיים והבעיות הרפואיות, אבל מעולם איש לא שמע את דוד נאנח, מתאונן או מלין על מצבו הרפואי

גם בבית, כשאין צורך להעמיד פנים, התנהל כאילו אין קשיים. לא ביקש הנחות לעצמו. בהיותו קונה מיומן וזריז – היה שר החוץ ודאג לקנות את כל צורכי הבית

גם כשחש ברע, המעיט בגודל הקושי, יצא תמיד מהבית מצוחצח ומריח ריח אפטר-שייב משובח ונוכחותו בלטה לטובה בכל מקום

עם השנים, משקשתה עליו ההליכה, נעזר יותר במכוניתו ולכן בחר את מקומות הקניה על פי המרחק מהחניה. ומשלא יכול היה עוד לבצע מטלות אלה, הרגיש מאוד לא בנוח והצטער שנבצר ממנו לעזור

בכל מקום אליו הגיע לקבל טיפול רפואי זכרו אותו לטובה, שכן תמיד נהג בכבוד רב בכל אנשי הצוות והקל על מלאכתם

ניתוח המעקפים שעבר בשנת 2000 לא היה קל. התגלו סיבוכים מרובים ובעקבותיהם אשפוזים חוזרים ונשנים

מעולם לא שמענו תלונות – מדוע אחרים שעברו ניתוחים דומים יוצאים אחרי כמה ימים מבית החולים ותוך זמן קצר חוזרים לתפקד כרגיל והוא, נגזר עליו לסבול

גם כשהיה חלש והתקשה בתנועה נסענו לחו”ל והוא השתדל ליהנות על אף הקשיים

נקודת המפנה ששינתה את הרגליו והעמידה במבחן קשה את כוח הסבל שלו היתה הדיאליזה

ההכנה לקראת התהליך ולאחריה התהליך הקשה, טיפולי דיאליזה, הביאו אותו אל סף שבירה

קשה לתאר את סבלו במהלך הטיפול וחולשתו לאחריו

שלוש פעמים בשבוע, חמש שעות שבהן הזמן לא זז והסבל רב גם בחולשתו ובכאביו כאן, היה דוד ציר חברתי מרכזי. הוא התיידד עם כל המטופלים מכל שכבות העם ודוברי כל השפות, צעירים ומבוגרים שבאו לקבל טיפול במכון הכליה. הכיר סיפורו של כל אחד מהם. עודד את חבריו לצרה גם כשהוא עצמו היה עצוב ומדוכא

קשה לתאר את שמחתו כשמי מבני המשפחה בא לבקרו במכון והעריך מאוד את אביה ובקי שטלפנו אליו שלוש פעמים בשבוע במהלך הטיפולים

נעם, רתם ועמר יזמו מידי פעם ביקורים במכון הכליה כשהדס מצטרפת אליהם. ביקורים היו רגעי חסד שעזרו לדוד לצלוח את שעות הטיפול הארוכות והקשות

דוד חש שמצבו הולך ומחמיר. להדס ששאלה אותו בנובמבר 2008 אם לקנות לו אפטר-שייב, השיב שלא יצליח להשתמש בכל הבקבוקים שיש לו בארון בבית

לאשפוז האחרון הגיע באמבולנס של טיפול נמרץ

שלושת החודשים האחרונים לחייו בבית החולים היו קשים מנשוא. בנוסף לטיפולי הדיאליזה היה במחלקות טיפול נמרץ ונזקק למכונת הנשמה

כשחלה הטבת-מה, העבירו אותו למחלקה פנימית ואף דיברו על העברה למחלקת שיקום. דוד לא אהב את הרעיון ואמר שהבין שרוצים להעבירו למוסד והדבר דכדך אותו במאוד מאוד

שבועיים לפני מותו השתילו לו קוצב לב בתקווה שהדבר ישפר את מצבו

הוא הרגיש שאין שום אפשרות ודרך לשקמו, התכנס בתוך עצמו, לא רצה מבקרים מלבד בני המשפחה הגרעינית. היה קשה לקבל שאינו רוצה להיות מעורב בחיי בני המשפחה האהובים עליו וחדל להתעניין בענייני דיומא

בימים קשים אלה בקשתי מילדי לבדוק אתי אם אפשר לבוא עם הנכדים לבקר את דוד בביה”ח. פעמים רבות בהן הצעתי שלא להביא את הנכדים, התעקש עמר לבוא ולראות את סבא למרות שידע שהדבר לא יהיה קל עבורו

יומיים לפני ששקע בתרדמת היה לו יום מצוין. נעם נכדתנו היתה לצידו במשך שעות רבות והיא מספרת שהיה לו מצב רוח טוב יחסית, ביקש לשתות קפה ולאכול עוגה והסכים לאכול. חייך מדי פעם ושוחח אתה. נראה היה כאילו הוא חוזר לעצמו

באותו יום לפנות ערב באו ציפי ועמוס שקד. ציפי ישבה ליד מיטתו של דוד וקראה לו סיפור קצר של יצחק בשביס-זינגר. הוא הקשיב וחייך למשמע המסופר

אותו יום היה כמו להבת הנר הגדלה והולכת לפני שהיא כבה

בבוקרו של היום בו שקע בתרדמת, עוד הובל לטיפול חדשני לצנתור בכלי הדם ברגליו על מנת לאפשר לו הליכה קלה יותר. קשה היה לו לשתף פעולה עם הרופאים והוחלט לערוך את הטיפול ברגליו תחת הרדמה

הילדים והנכדים דאגו להיות לצידו של דוד ככל שיכלו. הנכדים באו לבקרו גם כשהדבר היה קשה עבורם

מיקי הגיש לכולנו ובראש ובראשונה לדוד עזרה גדולה ביותר. עקב אחרי הבדיקות ותוכניות הטיפול.  הרופאים המטפלים שיתפו אותו בהחלטותיהם ולעיתים קרובות שמעו לעצותיו ונעזרו בניסיונו

שבועיים לפני פטירתו, טרם שהוכנס דוד לחדר הניתוח הקרדיולוגי, ביקש ממני “אל תשכחי אותי”

גם ללא בקשה זו, אין ספק שהאיש האהוב הזה לא יישכח ובקשתו רק מעצימה את רצוננו לעשות הכול כדי לשמר את זכרו

אנחנו זוכרים את דוד – איש יפה ועדין, בעל נפש אצילית, אוהב אדם, רחב אופקים, עושה טוב, בן, בעל, אב וסבא אוהב ודואג

דמותו מלווה אותנו בכל תחום בחיינו וחסרונו הולך וגדל ככל שעובר הזמן